פרויקט "שלמים" התחיל מתוך ימי הסגר של הקורונה בתחילת שנת 2021.

הוא החל ממפגש זום יזום של קלאבהאוס עפולה עם נעם בן גוריון מוסרי, צלמת ואומנית. מפגש שבו נעם סיפרה לחברי העמותה אודות העשייה האומנותית שלה כצלמת. מתוך המפגש הזה נולד רעיון שעוסק בצילום חברתי. נעם באה לפגוש את חברי הקלאבהאוס פנים אל פנים ונוצר שיח פתוח עם החברים על הקול אותו הם היו רוצים להשמיע דרך אומנות הצילום החברתי. בשיח המשותף  בתהליך עלה רצון חברי קהילת הקלאבהאוס "לשבור את הסטיגמות, לראות את התקווה גם בתוך המחלה, לשאוף שלא יפחדו מאתנו. שיאפשרו לנו תחושה של קבלה ושייכות לחברה. שיש תקווה שהמחלה היא לא הדבר היחיד שמגדיר אותנו."

נעם הגיעה ליום צילום עם חברי עמותת קלאבהאוס מעפולה וטבריה עם דגש על העצמה וחוויות של קבלה ושותפות אמיתית. התמונות צולמו ובשלב הזה הצטרפה לניהול האומנותי של התערוכה האמנית והאוצרת שגית זלוף נמיר.

נעם: "צילום חברתי מעסיק אותי מספר שנים מכיוון שבוער בי הרצון לעורר מודעות, לעורר שאלה בלב ולפתוח דיון בעזרת אומנות, ולכן היה טבעי עבורי התהליך עם חברי הקלאבהאוס עמית אשר פתחו את ליבם והעלו במפגשים שלנו את הרצון שיתבוננו בהם ללא פחד ויקבלו אותם כמו שהם – שלמים. התערוכה עוסקת בסטיגמה ובריאות הנפש. ההתבוננות בדיוקנאות מבקשת מהצופה להתבונן בעצמו מתבונן, ולראות את מהותו של האדם, את האמת השלמה. זהו מפגש מיוחד ללא היררכיות המבקש להתבונן ולגעת בנפשו של אדם ללא הגדרות וכותרות."

כדי להרחיב את המעגל החלטנו בקלאבהאוס לצרף לפרויקט גם את האקדמית עמק יזרעאל, פנינו לד"ר דורית הדר שובל מרצה מהחוג לפסיכולוגיה וביקשנו ממנה לקחת חלק בפרויקט.

יחד הגיעו דורית והסטודנטיות שלה להכיר את הקלאב וללמוד מאיתנו ועלינו. יחד ישבו סטודנטיות וחברים ובנו מעגלי שיח משותפים בנושא סטיגמה ובריאות הנפש, שאיתם הגענו למכללה וביחד העברנו לסטודנטים.

דורית: "הקשר בין החוג לפסיכולוגיה ובית הספר לתקשורת חזותית "גורן" לבין הקלאבהאוס נעשה מתוך תפיסת החשיבות של שיתוף הפעולה בין האקדמיה לבין המרחב החברתי שבו היא פועלת. היציאה ל"שטח" והמפגש עם ארגון שפועל בסביבת האקדמית עמק יזרעאל, ועם האנשים שחיים בו, הוא מפגש בעל פוטנציאל משמעותי לשני הצדדים. בתהליך זה מפסיקים לדבר "על" ומתחילים לדבר "עם".

במהלך המפגשים עם הסטודנטיות הבנו את חשיבות ההנגשה של התערוכה לעיוורים (אחת הסטודנטיות היא עיוורת מלידה וביקשה מאיתנו בקשה "פשוטה"- הנגישו את התערוכה שגם אני אוכל לחוות אותה בכל עוצמתה)

וכך היה- התערוכה הונגשה לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה ע"י הספרייה המרכזית לעיוורים .

וזה הוסיף מימד נוסף של סאונד והפך את התערוכה למרגשת אף יותר.

גולת הכותרת היתה יום פתיחת התערוכה- ב"גורן" ביס לתקשורת חזותית. פתיחה חגיגית שבה כיבדה אותנו בנוכחותה, הגברת מיכל הרצוג, רעיית נשיא המדינה.

נאומים נכתבו ונישאו וקהל רב הגיע להשתתף בפאנל שנערך.

פאנל על סטיגמה ובריאות הנפש שבו לקחו חלק חברי הקלאבהאוס, הצלמת נעם בן גוריון מוסרי, והסטודנטיות שלקחו חלק בפרויקט.

מתוך הדברים שאמרה ריטה ארד בשיח שהתקיים: "סטיגמה זה דבר איום ונורא. זה לא רק שאנחנו נלחמים בעצמינו, אלא גם בסביבה שלנו. אנחנו מבזבזים הרבה אנרגיה כדי להסתיר את המחלה, במקום לנתב אותה קדימה. אני נלחמת כבר מעל ל10 שנים שיבינו שאנחנו לא רוצחים, לא אנסים ולא מסוכנים. בדרך כלל המסוכנות היא כלפי עצמינו. השאיפה שלנו היא להיות כמו כולם, לבנות משפחה, לעבוד, ולחיות עם המחלה בשלום".

במהלך החודש וחצי שבו התערוכה הייתה פתוחה לקהל הרחב עברו מאות אנשים מול התמונות, בנוסף נעשתה הסברה גם של האקדמית וגם של הקלאבהאוס אל מול התערוכה הכל כך מרגשת והתמונות והטקסטים שליוו אותם שהיו כל כך חשופים וכנים. ונתנו קול ונראות לחברי הקלאבהאוס.

התערוכה זכתה להדים גם בכלי התקשורת השונים. כתבות נכתבו- גלריית הארץ, מגזין פרוטפוליו, מקומונים שונים, התקיים ראיון רדיו עם ריטה ארד, וסיוון אדרי הופיעה בקידום התערוכה בתוכנית שש עם עודד בן עמי.

מצורפים הטקסטים שליוו את התערוכה:

"שלמים" הוא פרויקט שפותח צוהר להתבוננות מעמיקה בעצמנו ובחברה בה אנחנו חיים. מטרתו: להפנות את הקשב שלנו לכוליותו של האדם הניצב מולנו.

התבוננות זו חושפת בפנינו את מבני הכוח הקיימים בחברה, ואת האופן שבו היא מגדירה מושגים כגון חולי, כיעור, שיגעון, מום, מוגבלות, אומללות, טירוף, אבנורמליות. השימוש של החברה שבה אנו חיים במושגים אלו מייצר נחיתות בקרב אנשים באמצעות פיחות ערכן של צורות גוף ונפש שאינן מתיישבות עם הסטנדרטים התרבותיים המקובלים. מושגים אלו משמשים לשימור ותיקוף של המושגים ההפוכים כגון: בריאות, יופי, נורמליות, כשירות, מסוגלות, אושר, ויציבות נפשית, כולם תארים המספקים הון תרבותי למי שיכולים לטעון להם, ושיכולים לשכון בתוך עמדות סובייקט כאלו.

בנוסף, התבוננות זו מזמינה אותנו לבחון את החוויה הסובייקטיבית של השימוש בהגדרות אלו. במילים אחרות, הצפייה בתערוכה מבקשת לבחון את האופן שבו המוגבלות הנפשית פועלת כקטגוריית זהות וכמושג תרבותי חברתי. ויותר מכך: היא מבקשת לבחון את ההשפעה של שיח זה על יחסינו עם עצמנו ונפשנו, כמו גם על היחסים שלנו זה עם זה.

קהל היעד של הפרויקט הוא לא רק אנשים המתמודדים עם מוגבלות נפשית וקרוביהם. הפרויקט הזה נוגע בכולנו. משום שצפייה בו נוגעת בחוויה אנושית אוניברסלית, והיא: הכמיהה של כולנו לברר מהי הנפש, מהם החיים שראוי לחיותם, מהן המשמעויות שאנו מייחסים להבדלים בין בני אדם ואיך זה משפיע על שיח הזהות שלנו.

ד"ר דורית הדר-שובל/ החוג לפסיכולוגיה/ האקדמית עמק יזרעאל                                   
מסורת הפורטרטורה (צילום הדיוקן)  החלה מיד עם המצאת הצילום ב-1839.

מאז ועד היום, ז'אנר הפורטרטורה התפתח ועבר תמורות רבות: מצילום לשם הנצחה, שימוש של משטרים בפורטרטורה לצורכי איסוף מידע, דרך צילום חברתי ועד לצילום ברשתות החברתיות. הצלמת נעם בן גוריון מוסרי פועלת בתערוכה זו בשדה הצילום החברתי-אישי.  

צילום הדיוקן החברתי עבר גם הוא תהפוכות, בעיקר בעידן ה- WOKE והחתירה לייצוג ולנראות. נקודת המוצא של הצילום החברתי הינה "נראות = כח". מה שהתרבות שלנו חושפת ומאפשרת לו ייצוג הוא מה שמקבל הכרה וכח. מה שהתרבות מדירה הוא הלא נודע, המפחיד, המאיים או המסוכן. הוא "הדבר שיש להישמר מפניו". הצילום החברתי מבקש ליצור איזון במערך כוחות זה, ולאפשר ייצוג ונראות גם למי שמודר מהתרבות הרווחת.

בעבר קראו לזה צילום ה"אחר". הגדרה שטומנת בחובה באופן מיידי היררכיה. בימינו נשאלת השאלה מיהו ה"אחר"? ומה עומד מאחורי הגדרת ה"אחר"?

נראה שמערך הכוחות של יחסי הצלמ.ת -מצולמ.ת דורש בחינה מחדש, ובדיוק שם נעם פועלת. בבואה של נעם לצלם את הנשים והגברים המופיעות.ים לפניכם- נעם יוצרת דיאלוג ובודקת את הגבולות והאיזונים העדינים הנדרשים לה.  היא מוחקת את ההבנייה החברתית, מבקשת לבדוק האם ביכולתה לבטל את אותן היררכיות? האם היא יכולה לראות את האדם שעומד מולה, ללא פרדיגמות החשיבה הדיכוטומיות של החברה המערבית? או אז העיניים שלה מובילות אותה לראות מעבר להגדרות ולאבחנה- צילומיה של נעם מבקשים מאיתנו לראות את מהותו של אדם, את האמת השלמה שיש בכל אחת ואחד מאיתנו.

אוצרת/ שגית זלוף נמיר  

הקלאבהאוס הוא מודל שיקומי לאנשים המתמודדים עם מחלות נפשיות.

מודל זה שובר גבולות ותפיסות מקובלות בחברה. הוא מערער על התפיסה המקובלת בכל הקשור ליחסי ה- מטופל, מטפל, חולה נפש, נזקק  וכדומה ומייצר מפגש חדש במרחב של קהילה שיקומית. מפגש זה מזמין את כל השותפים לקחת חלק פעיל בבנייה של קהילה ולתרום מכוחותיו ומיכולותיו למעגל רחב יותר.

הקלאבהאוס מזמין את החברים להתבונן על עצמם כעל אנשים שלמים, מלאי חלומות, מאוויים, תקוות, פחדים ומטרות, לצד ההתמודדות המורכבת עם המחלה, וזאת ממקום שוויוני נטול היררכיות.

בחשיבה על מה אנחנו, חברי הקלאבהאוס, רוצים להגיד בתערוכה זו- עלו אמירות המבקשות מהחברה הרחבה להתבונן עלינו בלי לפחד מאיתנו ולאפשר לנו תחושה של קבלה לחברה הרחבה ושייכות.

קחו את הרגע, להביט בנו לעומק ותראו- אלו אנחנו, זאת האמת שלנו.