בלי בושה/ דודי

קוראים לי דודי, בן 48.

גדלתי במשפחה דתית מסורתית, לאבא פרופסור למשפטים, אימא מורה לתנועה ושלושה אחים ואחיות שיש הרבה במה להתגאות בהם: אחותי היא היועצת המשפטית של הנשיא, אחי הוא עו”ד מצליח ואחי הקטן מטפל בקשישים וילדים בעזרת בע”ח.

אתם יודעים מה זה לגדול במשפחה כל כך מוצלחת, עם כל כך הרבה הישגים, כאשר אני, סובל מ- OCD (הפרעה טורדנית-כפייתית) ?

אז הנה הסיפור שלי:

בטרם הגעתי לקלאבהאוס, עברתי דרך ארוכה ולא פשוטה.

למדתי בשלוש ישיבות תיכוניות והועזבתי בשתיים מתוכן, בגלל חוסר שקט וריכוז שהקשו עלי ללמוד. בישיבה השלישית אליה הגעתי, החלו הצרות הרציניות יותר, כשהחלו לתקוף אותי מחשבות טורדניות כפייתיות. התחלתי לדמיין דברים שאינם באים בקנה אחד עם המציאות. הייתי שחקן במחזה אותו יצרתי, מחזה קצת מפחיד יש לומר.

למרות זאת, הצלחתי להתגייס לצבא על ידי כך ששמרתי את מחשבותיי בסוד. במהלך השירות הצבאי המשיכו לתקוף אותי מחשבות אובדניות ולמרות הכול, השלמתי שירות קרבי מלא בחיל השריון. בהתחלה, היו לי לא מעט קשיים, אבל עם הזמן, השתלבתי ושמחתי שהתגייסתי.

הגעתי לקלאבהאוס כי לא היה לי מספיק טוב בחיים. הייתי די בודד. רציתי יותר חברה, אותה מצאתי בקלאבהאוס. כשהגעתי לקלאבהאוס הרגשתי שאני מוזמן פשוט להיות אני,  בלי הסתרות, בלי בושה, וכמה שיותר אביא את עצמי – יותר טוב!

בקלאבהאוס, גברה אצלי התחושה שאני לא מטופל- אלא מצאתי מקום בו אני יכול לתרום. אבל שתדעו, שמבחינת זוגיות אמרתי חד משמעית שלא אצא עם בת זוג מהקלאבהאוס. לא חשבתי שאני “כמוהם”.

מסתבר שטעיתי ואין דבר כזה “כמוני” או “כמוהם”. למדתי לאהוב כל אדם באשר הוא ושכולם שווים. למדתי לא לעשות אבחנות.

הייתי בזוגיות עם מישהי מהקלאבהאוס. ואתם יודעים מה? היה לי טוב! הרגשתי שלמישהי אכפת ממני והיא דואגת לי וההערכה העצמית שלי עלתה. יצאתי עם התובנה שכולנו שווים ומתמודדים בצורה זו או אחרת עם החיים.

אני רוצה לשתף אתכם בארוחת ערב משפחתית, בה הצהרתי בפני כל הסועדים שאני חבר בקלאבהאוס וגאה בזה! נמאס לי להתחבא ולהסתיר מי אני. עכשיו הכול פתוח. וזה היה טוב. התגובות היו חיוביות, הרגשתי יותר קרוב לאנשים סביבי, וגם הרגשתי שזה לא ממש הפתיע אותם או שגיליתי להם משהו שהם לא ידעו כבר קודם לכן.

עברתי בקלאבהאוס תהליך אישי של השלמה וקבלה ואהבת עצמי, וכמה טוב להיות משוחרר מהעול הכבד הזה של הסתרה ובושה. כמה אנרגיות בזבזתי על זה… ובעצם רק הרחקתי את עצמי מהחברה בצורה כזו.

לסיכום, אני סוף סוף יכול להגיד שמצאתי בית חם. ללא הקלאבהאוס, לא הייתי במקום בו אני נמצא היום.

No Shame/ Dudi

My name is Dudi and I’m 48 years old.
I grew up in a traditional – religious family (“Masortim”), to a father who is a law professor, a mother who is a teacher of motion, and three siblings with plenty to be proud of. My sister is the President’s legal advisor, my brother a successful lawyer and the other, younger brother works in the area of animal-assisted therapy for children and the elderly.
Can you imagine what it’s like to grow up within such a successful family, with so many achievements, while I myself have OCD (Obsessive-Compulsive Disorder)?

So here’s my story:
Before arriving at Clubhouse, I went through a long and complicated path.

I studied in three different “Yeshiva” high-schools (meaning, high school which emphasizes the teachings of religious texts and aspects), and was asked to leave two of them, because of my restlessness and lack of concentration which made it very hard for me to study.
In the third school at which I arrived, the more serious trouble began, when the obsessive-compulsive thoughts started to occupy me all the time.
I started imagining things which were not part of reality.
I was an actor in my own play, which was a really very scary, I should say.

Still, I was recruited to the army (because I kept those thoughts secret). During my military service, suicidal thoughts kept lingering in my mind. But despite everything, I managed to complete a full military service as a combat soldier at the Armored Corps. At the beginning of my service at the army, I had many difficulties, but in time I felt better and was glad I was recruited.

I reached the Clubhouse because I felt my life isn’t good enough. I was quite lonely. I needed more company, which I found in Clubhouse. When I arrived at the Clubhouse I felt I’m allowed to simply be myself. No hiding, no shame, and the more I’d bring from myself – the better!
In Clubhouse, I didn’t feel like a patient. I felt I found a place where I can contribute of myself.
You should know that, I was still telling myself that I would never date someone from the club. I thought that I wasn’t “like them”.
Apparently I was wrong, and there’s no such thing as “like me”, “like them”. I have learned to love every person the way he\she is, and that everyone is equal.
I have learned not to make distinctions between people.
I was in a relationship with one of the Clubhouse’s members. And do you know what? I felt good! I felt that there is a woman who cared about me and my self-esteem rose. I understood that each and every one of us is equal and handles life in one way or another.

I wish to tell you about a family dinner, when I announced in front of everyone that I’m a member of the Clubhouse and am proud of it! I’m tired of hiding and concealing who I am. Now, everything is open. And it was good. The responses I received were positive, I felt much closer to the people around me, and I also felt that no one was really surprised or that I revealed something that was unknown before.

In Clubhouse I went through a personal path of making peace, of acceptance and of loving myself, and how good it felt to be free from the burden of masking and shame. it took so much energy for me to hide, and by doing so I simply ostracized myself from society.
In conclusion, I can finally say that I have found myself a warm home. Without the Clubhouse, I wouldn’t have been where I am today.

15 זוגות ידים מושטות למרכז המעגל ונותנות כוח