שם חסוי: “להשתלב ולהיות חלק מהעולם”-

שלום, אני בת 43 וחברה כשנתיים בקלאבהאוס.

תמיד אהבתי ביולוגיה והתעניינתי בכל מה שקשור לרפואה, אך החיים לקחו אותי לכיוון שונה.

התחלתי ללמוד הוראה וחינוך מיוחד, חינכתי כיתה ז’ בנות. מאוד אהבתי להעניק לתלמידותיי ודאגתי שכל אחת מהן תקבל מעל 90 במבחן ארצי- הציונים הגבוהים ביותר שקיבל הביה”ס מעולם!!!

אך עם זאת מצאתי את עצמי עומדת לפעמים בכיתה רועדת ומגמגמת…חרדה….

החלטתי לעשות שינוי ולהיות גננת שיח- מורה בגני חובה- מטרתי הייתה להעלות ילדים מתקשים לכיתה א’- פרחתי בעבודה זו במשך 3 שנים, ובכל זאת לימודי הרפואה קרצו לי- והתחלתי  ללמוד רפואה סינית בת”א בביה”ס הראשון שהוקם בארץ. כיוון שרציתי גם תואר וגם לימודים רציניים יותר ארזתי את מטלטליי ונסעתי לארה”ב, אך גם שם החרדה תפסה אותי וחזרתי לארץ בבושת פנים.

בארץ חיכתה לי הפתעה נוספת, סבי שהתעלל בי מינית שנים נפטר, אבי חלה בסרטן ונוסף לכל עברתי 2 פיגועים. נכנסתי לדיכאון והתקפי חרדה קיומיים משתקים, תהיתי מה אני עושה כאן בעולם…לא ידעתי את נפשי מרוב כאב, כל מה שרציתי היה למות.

אך החיים חזקים יותר!!

במשך שנים יצאתי ונכנסתי מבתי חולים פסיכיאטריים, ובכל זה היה לי תמיד חשוב לעבוד, בין אם בבית חולים עצמו בקפיטריה, או בחוץ בחנות בגדים, העבודה הייתה הקשר שלי עם החיים.

כאשר קצת התייצבתי בקהילה, החלטתי שאני רוצה ללמוד שוב כמובן שרציתי משהו שקשור לרפואה והתפשרתי על מזכירות רפואית, למדתי כשנה במכללה למנהל וסיימתי הראשונה בכיתה!

עבדתי במספר מקומות, זו הייתה חוויה מעניינת, מאתגרת ולא פשוטה.

עבודה בקבלת קהל עבורי הינה משימה לא פשוטה, החרדות התוקפות אותי, הפרפקציוניזם שלי, הצעקות הן מהפציינטים, הן מהרופאים…

אך בעיקר היה לי קשה להסתיר את הקשיים שלי, העובדה שלפעמים הדיכאון, החרדות, איך שאני מסתכלת על העולם- לא מובנים לאחר, אני לא יכולתי להגיד את כל זה לבוסית שלי והיא דרשה ממני עוד ועוד. כשאבי נפטר נשברתי ועזבתי את העבודה.

בינתיים חזרתי להיות בקלאבהאוס, שם עזרו לי להחזיר את הביטחון העצמי שלי, קיבלו אותי כמי שאני.

כעת אני עובדת כמדריכה לאנשים שעברו משברים נפשיים כמוני, ולא סתם, במקום בו גם אני גרתי. הפעם הגעתי בכובע אחר! אני חושבת שאני כיום יותר חזקה ויכולה להעניק ולעזור לאחרים, וכמובן שאני לא מפסיקה לחלום- לחלום על לימודים- מעבדה רפואית במכללת הדסה- זה החלום שלי!!

לסיום אני פונה אליכם מעסיקים יקרים- כדי שתבינו עד כמה משמעותית ההזדמנות שאתם נותנים לנו. אני מקווה שדרך הסיפור שלי חוויתם את החיפוש וההתמודדות שיש לנו במקום העבודה ואת ההצלחה שלנו, זה לא משנה כמה זמן אנחנו עובדים, בין אם זה חודש או שנה- זה חיים עבורנו. באופן אישי אני חשה שזה עוזר לי לממש את עצמי ונותן לי משמעות לחיי.

כל יום שאני עובדת- אני בדרך להיות טובה יותר, בריאה יותר, להרגיש חלק מהחברה, להרגיש שאני מסוגלת ליותר.

ממקום זה של חוסן וכוח- אני מודה לכם על ההזדמנות, על יחסי האנוש שעוזרים לנו להשתלב ולהיות חלק מהעולם- תודה!

“To fit in and be part of the world again”, anonymous

Hello, I’m 43 years old and have been a member of the Clubhouse for two years.

I always liked biology and was interested in everything to do with medicine, but my life took a different direction. I studied Teaching and Special Education, and taught seventh grade girls. I really enjoyed Teaching, I loved my students and made sure they all got over 90 in the national exam – higher grades than the school had ever managed before!!! But despite that, I found myself standing in front of the class trembling and stuttering… anxiety…

Then I decided to become a communication kindergarten teacher, my job was to help kids with difficulties in communication, get to the first grade. I did this successfully for three years, but still, I couldn’t get medical training out of my mind, and started to learn Chinese medicine in Tel Aviv in the first school set up to teach it. Because I wanted a degree and a more serious study program, I packed my bags and moved to America. Unfortunately, even there the anxiety caught up with me, and I returned to Israel with my tail between my legs.

When I got back, several surprises were waiting for me. My grandfather, who had abused me sexually, had passed away and my father had cancer. On top of all that, I experienced personally two terrorist incidents. I sank into depression and suffered from paralyzing panic attacks, wondering why I was alive at all. The pain was unbearable, and all I wanted was to die…

But life is stronger!!

For years, I was in and out of psychiatric hospitals, but it was always important for me to work, whether it was inside the hospital in the cafeteria, or outside in a clothing shop, work kept me connected to life.

As my condition stabilized and I became part of a community, I decided that I wanted to study again. And of course I wanted something in the field of medicine. I compromised on Medical Administration, and studied for a year in college, finishing top of the class!

 I worked in several positions, It was an interesting experience, challenging and not at all straightforward. Working with the public is not an easy task for me – battling anxieties, my perfectionism, being shouted both by patients and doctors…

The biggest difficulty was hiding my problems. The fact is that sometimes depression, anxiety, and the way I see the world – are just not understood by others. I wasn’t able to tell my boss and she demanded more and more from me, until finally I broke down and quit the job when my father died.

Since then I’ve returned to the Clubhouse, which has rebuilt my self-confidence, and accepted me the way I am. I’m now working with people who have been through similar mental health crises, and not just anywhere but back in the area where I used to live. This time I’m the one helping! I think that today I am stronger and can give back to others. And of course I haven’t stopped dreaming of studying – the medical lab at Hadassah College – that’s my dream!!

So finally, dear employers, I turn to you – so you can understand the significance of the opportunity that you give us. I hope that through my story you have experienced the searching and the struggle that we go through in our places of work. Our success, whether we are employed for a month or a year, is our lives. Personally I feel it helps me to be fulfilled and brings meaning to my life.

Every day that I work – I’m on my way to being better and healthier, to feeling part of society, to feeling that I’m capable of doing more. From this position of resilience and strength – I thank you for the opportunity, for the relationships that help me fit in and be part of the world – thank you!